שלום לכולם וברוכים הבאים לבלוג שלי,
קוראים לי ז'אן קלוד ואן דאם או בשם החיבה שלי קלוד או סתם לולו. אני אוהב לרוץ ולהשתולל כמה שיותר וכמה שיותר מהר, אני שיאן הריצות גם אחרי פריקת המפרק האחרונה, גם שעברתי דרך ויטרינות סגורות המשכתי לרוץ. אני פשוט אוהב לרוץ. חשבתי פעם על קריירה בטריאתלון אבל הבעיות בברך. כשאני לא רץ בין לבין אני נזכר לבכות קצת שכואבות לי הרגליים.
יום אחד קמתי בבוקר והגיעו כל מיני אנשים ולקחו מלא דברים מהבית ועד הערב כבר היינו בית אחר, איזה חור עלוב שמעתי שזה קשור איכשהו למחאה ההיא... באותו ערב לא הרגשתי משהו הייתי עייף מהרגיל לא הייתי בטוח אם זה בגלל המעבר המהיר - לא חשבו להכין אותי לזה. פתאום הרגיש לי לחץ בחזה. באותו הזמן לא הייתי בטוח עם זה להקיא או סוג ב'. משהו קצת הציק לי בבטן חשבתי שכניראה זה המקל שפירקתי אתמול אולי בלעתי משהו ממנו לא ידעתי אז החלטתי לעשות מאמץ להקיא, אמא ישר ראתה שאני ניהיה חיוור ויצאנו לנשום קצת אוויר בחוץ.
מפה לשם הגענו לבדיקה במרפאה וטרינרית מזה מדליקה אצל וטרינר בתל אביב גבר נאה משהו... גבוהה... נראה שאמא נדלקה על הוטרינר הצעיר גם אני חשבתי שיש לו אחלה בושם לא כמו של הוטרינר הקודם שהיה נחמד רק למזומן.
הקיצר עשינו בדיקות צילומים פירוקים וחיבורים.ואז הגיאה הדיאגנוזה אני ואימי היינו קשובים וגילינו שיש לי איזה מחלה נדירה. מהמחלות של לפחות 1 למיליון. אבל התחושה הייתה בסך הכל טובה קיבלתי זריקה ויצאנו למסע טיפוליםרפואיים מענגים, לא מינית כמובן כי חתכו לי תעיגולים.
אחרי חודשיים מהנים אני מתחיל להתגעגע לשכנים וגם קצת לוטרינר הנאה שהפך למומחה.
אם הבנתי נכון עוד נראה אותו השנה כמה וכמה פעמים לבדיקות, חיסונים, ופינוקים.
את הכי חשוב שחכתי להודות לוטרינר שלי שהציל לי תחיים.
נתראה בקרוב.
קוראים לי ז'אן קלוד ואן דאם או בשם החיבה שלי קלוד או סתם לולו. אני אוהב לרוץ ולהשתולל כמה שיותר וכמה שיותר מהר, אני שיאן הריצות גם אחרי פריקת המפרק האחרונה, גם שעברתי דרך ויטרינות סגורות המשכתי לרוץ. אני פשוט אוהב לרוץ. חשבתי פעם על קריירה בטריאתלון אבל הבעיות בברך. כשאני לא רץ בין לבין אני נזכר לבכות קצת שכואבות לי הרגליים.
יום אחד קמתי בבוקר והגיעו כל מיני אנשים ולקחו מלא דברים מהבית ועד הערב כבר היינו בית אחר, איזה חור עלוב שמעתי שזה קשור איכשהו למחאה ההיא... באותו ערב לא הרגשתי משהו הייתי עייף מהרגיל לא הייתי בטוח אם זה בגלל המעבר המהיר - לא חשבו להכין אותי לזה. פתאום הרגיש לי לחץ בחזה. באותו הזמן לא הייתי בטוח עם זה להקיא או סוג ב'. משהו קצת הציק לי בבטן חשבתי שכניראה זה המקל שפירקתי אתמול אולי בלעתי משהו ממנו לא ידעתי אז החלטתי לעשות מאמץ להקיא, אמא ישר ראתה שאני ניהיה חיוור ויצאנו לנשום קצת אוויר בחוץ.
מפה לשם הגענו לבדיקה במרפאה וטרינרית מזה מדליקה אצל וטרינר בתל אביב גבר נאה משהו... גבוהה... נראה שאמא נדלקה על הוטרינר הצעיר גם אני חשבתי שיש לו אחלה בושם לא כמו של הוטרינר הקודם שהיה נחמד רק למזומן.
הקיצר עשינו בדיקות צילומים פירוקים וחיבורים.ואז הגיאה הדיאגנוזה אני ואימי היינו קשובים וגילינו שיש לי איזה מחלה נדירה. מהמחלות של לפחות 1 למיליון. אבל התחושה הייתה בסך הכל טובה קיבלתי זריקה ויצאנו למסע טיפוליםרפואיים מענגים, לא מינית כמובן כי חתכו לי תעיגולים.
אחרי חודשיים מהנים אני מתחיל להתגעגע לשכנים וגם קצת לוטרינר הנאה שהפך למומחה.
אם הבנתי נכון עוד נראה אותו השנה כמה וכמה פעמים לבדיקות, חיסונים, ופינוקים.
את הכי חשוב שחכתי להודות לוטרינר שלי שהציל לי תחיים.
נתראה בקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.